【漢語大詞典●孤負】
<P align=center>【漢語大詞典●孤負】<p><br>1.違背;</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>
對不住。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>舊題漢李陵『答蘇武書』:“功大罪小,不蒙明察,孤負陵心。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>唐韓愈『感春』詩:“孤負平生志,已矣知何奈。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>宋劉過『臨江仙』詞:“靑眼已傷前遇少,白頭孤負知音。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>明方孝孺『與鄭叔虔書』:“但媿學術荒陋,無所建明,孤負期待,以損知人之哲。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>
2.謂徒然錯過。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>宋黃機『水龍吟』詞:“恨荼蘼吹盡,櫻桃過了,便只恁成孤負。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>元無名氏『抱妝盒』第一折:“他怎肯孤負子這艷陽三月天。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>『紅樓夢』第三八回:“秋光荏苒休孤負,相對原宜惜寸陰。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>
頁:
[1]