【漢語大詞典●委瑣】
本帖最後由 三才 於 2013-7-1 07:01 編輯 <br /><br /><P align=center><B><FONT size=5>【<FONT color=red>漢語大詞典●委瑣</FONT>】</FONT><P><BR>亦作“委璅”。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>1.細碎,瑣屑。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>漢王充『論衡·自紀』:“謂之論道,實事委璅,文給甘酸,諧於經不驗,集於傳不合,稽之子長不當,內之子雲不入。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>宋司馬光『進五規狀』:“言其小者近者,則叢脞委瑣,徒足以煩浼聖聽,失於苛細。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>瞿秋白『餓鄕紀程』九:“那天料理一切,交旅費,買食糧,委瑣不堪的事情使人煩惱。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>2.指細碎瑣屑之事物。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>唐韓愈『詠雪贈張籍』:“隱匿瑕疵盡,包羅委瑣該。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>淸李慈銘『越縵堂讀書記·唐摭言』:“王定保雖世家,而識趣甚卑,所載多委瑣,亦有謬誤。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>3.謂拘泥於小節,注重瑣碎之事。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>『三國志·吳志·淩統傳』“封(淩封)襲爵領兵”裴松之注引三國吳孫盛曰:“霸王之道,期於大者遠者,豈委璅近務,邀利於當年哉?”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>明何景明『馮宗武墓志銘』:“以故學益有蓄,爲郡學生,厲志超遠,不欲委瑣循格。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>4.謂品格才智卑下。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>宋范成大『次諸葛伯山瞻軍贈別韻』:“嗟余獨委瑣,無用等木屑。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>王闓運『羅熙贊傳』:“常患諸軍多輕佻委瑣之將,以戰事爲兒戲。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>5.謂容止鄙俗。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>『紅樓夢』第二三回:“又看看賈環人物委瑣,舉止粗糙。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>茅盾『虹』七:“她對於左右前后那些委瑣的俗物不勝其憎恨。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>6.委頓,委靡不振。</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>『紅樓夢』第二六回:“襲人道:‘你出去了就好了。</STRONG><STRONG>只管這麽委瑣,越發心裏膩煩了。’”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG>沙汀『困獸記』十:“每當他一下喪失掉所有的元氣,顯出一副委瑣沮喪的神情的時候,一不經心,便會一連抑郁很久。”</STRONG></P>
<P><STRONG></STRONG> </P>
<P><STRONG></STRONG></P></B>
頁:
[1]